On ספטמבר - 27 - 1994
שוב אותה הרוח ושוב אותה צינה
שנה אחר שנה.
שוב אותה תחושה של התחלה וסוף
של גל שבא לחוף.
שוב קריר המזג והאויר נעים
אבל ידידיי, זה סתיו הארבעים.
ועם אגלי הטל והרוחות המנשבות
בלי שתרצה, אתה נסחף במחשבות.
סתיו ראשון, תחילת הלימודים
ובמבט של אמא, גם גאווה גם עצב.
ומסביב המון רועש, אבות וילדים
בגיל ובשמחה לבית הספר צועדים
רק השעון בלב קצת מזייף בקצב.
סתיו שני מזכיר תמיד את רינה
שמול פנס בודד הסמיקה וחייכה
ועד היום אני זאת לא אבינה
אם התכוונה לכן, מדוע היא הלכה
לבנות ולהבנות, זה סתיו מספר שלוש
רק המציאות קובעת, אין קשקושים בראש.
וכך עוברות להן עונות חיי אדם וככה מגיעים לסתיו הארבעים
ואין כבר חרדות של תלמיד בית ספר
ואין את רינה שאת הלב תצבוט
והעתיד כבר לא חידה, כי אל עפר ואפר
לשם כולם נאספים כמו שכתוב בספר
לא יעזור גם אם תתחיל לצרוח ולבעוט.