כשהייתי בן ארבע, ציירתי צפור
עם רגל, זנב, חזה ומקור
כעבור עוד שנתיים בגיל שש או שבע
הוספתי לעוף גם כנפיים גם צבע.
וכך בדמיון שהיה לי עשיר
הכתרתי אותה ”מלכת יופי“ בעיר.
אך בת קול שהביטה אמרה לי נכלמת:
”הציפור שציירת, איננה מושלמת“
עברו עוד שנה, שנתיים שלוש
הוספתי קישוט, נוצה על הראש.
אך גם זה לא פתר את אותה החידה
מה חסר לציפורת להיות היחידה ?
בגרתי, למדתי, חלפו השנים
ואותה מחשבה עוד הציקה בפנים.
מה חסר לציפור חשבתי נכלם
מדוע אינה היפה בעולם ?
ולילה אחד באמצע שינה
הופיעה אותה בת קול ישנה
הביטה בעין חצי מנומנמת
הציפור היא אמרה, איננה מושלמת
לא חסר לה צבע, לא פסים במקור
לא חסר לה זנב, לא חסר לה קצת אור
הציפור היא אמרה, איננה מושלמת.
לא בגלל המראה, רק בגלל הסיומת.
וכך בעודי הוזה ובוהה.
”מצאתי“ צעקתי, חסרה לה אות ה
ומיד לצפור, הוספתי עוד אות
וצפורה הפכה ליפה בעופות.
מושלמת בכל, בגוף וברוח
חכמה ומתוקה כמו דבש בתפוח.
מי ייתן כך חשבתי לשנים הבאות.
שצפורה שלי תעופף עוד ועוד.
ותמשיך להמריא ותפרוש לה כנפיים
ותצליח בכל והגבול הוא שמיים.
ואני אותה אמשיך לאהוב
באור ובחושך, ברע ובטוב.
עד מאה ועשרים.