ימים יפים מאד היו , בשנות החמישים,
עלינו מבגדד הרגשנו חדשים,
קיבלנו אוהלים, וגם מיטות סוכנות
ובדימיון עיצבנו בית, עשוי באומנות,
וכך הגיעו לקיצם אלפיים שנות גולה
דור אחרון לשעבוד, ראשון לגאולה
היו אלה ימי תקווה,תחילת החמישים
למרות שבסביבה, ,היו תנאים קשים.
החורף הסוער, גשמים וגם ברד
בלי עזרה, בלי שפה, פשוט להיות לבד.
ראינו אוהלים,בקור מתעופפים
ותינוקות באוהל,לגשם חשופים
איש לא התייאש, ולא הרים ידיים
האמנו בעצמנו ובחסדי שמיים.
שנה יפה היתה שנת חמישים ושש
בדרך לבית הספר, הלב כבר מתרגש
הצריף עומד יציב, לא אוהל מתנדנד
החום בפנים נסבל, בחורף לא רועד.
ובכיתה המורה , אמרה לי שמע יוסף
שמך עכשיו הוא יוסי , זה שם שיש בו כיף
וגם את שם המשפחה, צריך קצת לשפץ
שינוי קטן בסוף השם,רק אות שם נקצץ
וכך מיוסף פירקה, השם שבמקור
הפכתי יוסי פרק, שם שקל לזכור.
ובאותה שנה, שנת שש וחמישים
פלחו פתאום את הדממה, קולות ורעשים
צפירות של אזעקה, רוחות של מלחמה
לחפור, יצאו כולם, שוחות באדמה.
העץ של הצריפים היה דליק מדי
ובפתח מלחמה ששמה מבצע סיני.
שנים יפות מאד היו שנות השישים
כבר ותיקים, כבר לא עולים, שבאו חדשים
את שפת האם למדו סוף סוף, כמעט כל ההורים
עכשיו אפשר גם להינות משנות הנעורים.
אז למה זה פתאום, קרובים וידידים
שוב נראים מבועתים ואפופי פחדים.
"נשחט אתכם כמו עכברים" נשמע קול מקהיר.
אפשר היה לחתוך את המתח באוויר.
למרות שבבגרות היינו עסוקים
התחלנו למלא, בחול את השקים.
כולנו בלי מילים וכל אחד לחוד
אחד זכר את השואה, שני את הפרהוד.
לחדשות ברדיו היינו רתוקים.
וששת הימים חלפה, יצאנו חזקים.
שנה יפה היתה אלף תשע מאות שבעים
הארץ כבר שופעת , כבר אין בה רעבים
בתעלה החיילים , שמחים במוצבים,
מלחמת התשה, הגיעה לסופה
בחוץ רוחות שלום, תקופה כל כך יפה.
ומי זה המצרי, שמנסה לחלום
הוא לא מבין ששארם עדיף על השלום ?
וכך דיין וגולדה, וכל הממשלה
אכלו שתו כמו נירון בחגיגה גדולה.
שנה יפה היתה , שבעים ועוד שלוש.
בסוף הלימודים כבר תוכניות בראש
חושב על התמחות, קריירה ,משפחה
ממש שירה בלב, בכל מקום שמחה.
אז איך זה שפתאום, אותו יום הכיפור
הפך בין רגע את הסוף הטוב של הסיפור,
ועם שלם נשאר המום ומדוכא,
ואת בניו הגיבורים, יושב ומבכא.
שנים יפות מאד היו שנות השמונים,
התחלנו התמחות, ,נשבענו אמונים
כל איש במדינה חופשי או איש של דת
שמח מאד על השלום עליו חתם סאדאת.
חשבנו הנה השלום משלים את המשימה,
אז למה שוב נשמעת תרועת המלחמה .
וסברה ושתילה וקרב על הבופור,
שוב לעלות על המדים, ושוב שוחות לחפור.
ולבסוף האיש ,חתן של פרס נובל
ספון ישב בתוך ביתו כמו פרח שנובל.
והשלום שוב התרחק נזרק כמו לכלבים
ושוב נותרנו בלי תקווה,שנואים, לא אהובים.
שנים יפות מאד היו שנות התשעים.
סיימנו התמחות, ללב כבר מודעים.
שיגרה של עבודה , טיפול בילדים
ופה ושם מצאנו גם כמה ידידים.
שחר יום חדש פיזר שוב אשליות
על דו קיום ושני עמים, וכך צריך להיות.
ולחיצות ידיים בבית הלבן
וחגיגות במלונות, מאוסלו ועד קאן .
אז למה מי שרק העז בלילה לחלום
עלה פתאום בלהבות, קורבן של השלום ?
אלפיים לספירה, תקופה כה מזהירה
חשבון הבנק עולה, אפשר לקנות דירה
גדלו גם הילדים, אפשר פחות לדאוג
ופעם בשבוע אפילו לחגוג,
עכשיו אין אשליות, הכל כל כך ברור
שלום עכשיו או אם תרצו זה כלל לא הסיפור.
קולות צורמים מהמזרח כבר מבשרים רעות
המערב כהרגלו עוד לא גיבש דעות
וכך אחד את השני , רוצה להחריב
ועוד מעט כבר לא יהיה עם מי ומה לריב.
לכן ביום הכיפורים, נותר רק לבקש
אבינו שבשמיים, אנא כבה האש.