הם קטנים חמודים, יפים טהורים
כוכבים שנוצרו יש מאין,
מול האושר הרב בעיני ההורים
שמחה ודומעת כל עין.
כמה אושר הבאתם ילדים יקרים
ברוכים הבאים לעולם,
אתכם נקדם בפרחים ושירים
ונבטיח גן עדן מושלם ……
אז עלה האחד מתוך החמש
ואמר בלי מלים ובלי קול,
הבטחות הוא אמר, צריך לממש
אחרת כולנו נסבול.
זכרו שהבטחתם בשבעים ושלוש
אותו חורף ארור ונמהר,
מלחמות אז אמרתם , כך נחקק לי בראש,
הם סיפור שהיה ונגמר.
ולמרות שהבטחתם שלום ושלווה,
וכבש שגר עם זאב
ואפילו דיקלמתם מעכשיו אהבה
ולא דם ישברו את הלב,
ראו מה נשאר מאותם הבטחות
אותיות וצורות לא ברורות
שאותם לא סופרים , הן מילים נשכחות ,
כמו הרווח שבין השורות.
כך אמר התינוק הראשון מחמש
כשהביט לי ישר בעיניים ,
וקול פתאומי אז נשמע מלחש:
"אני התינוק מספר שתיים .
תודה לכם הורים יקרים
שהלכתם איתי כל הדרך,
לי באוזן לחשתם המון סיפורים ,
על מוסר האדם ועל ערך,
ואמרתם שכל ברואי היקום ,
יעזרו לי לשתול ולזרוע,
ובעת סערה, יתנו יד שאקום
וטהור האדם, אין בו רוע.
וכולם צדיקים ילדי החביב,
וסיפרתם לי על התנ"ך
ואני ,רק גנב ראיתי סביב,
ומועל , וחומד ופרחח.
ובספר כתוב,לא תגנוב לא תנאף
ואת התמים לא תוליכו באף,
אז למה הורים ואורחים יקרים
לעיני מתגלים גם דברים אחרים?"
אז פסעו השלושה שנותרו כמו בצד
בעיניים מליאות אהבה,
ואמרו בשירה וקולם לא רעד
ובצליל של עידוד ותקווה.
"את זה העולם שקיבלנו היום
לתקן לא נוכל להבטיח,
אך ביחד, נוכל ליצור, לחלום,
ואולי במשימה עוד נצליח."
כך הבטתי בהם, ילדים חדשים
וראיתי עתיד ותקווה
וליבי ששנותיו, כבר יותר משישים.
הוסיף פעימת גאווה. .