אני זוכר ימים יפים , כשהייתי ילד.
יושב בצריף על הספסל,קטן,רזה כמו שלד.
קר לי קר מאד אמרתי, לאימי כל בקר,
חום השמש היא אמרה, לא עולה ביוקר.
כך חיכיתי ועיני, לשמים נעו,
אור ירח כבר דעך, קרני השמש באו.
אט לאט גם חום הקרן, לעולם הגיע.
בליבי , תודה אמרתי , ליושב רקיע.
כמה קל היה לחוש , גם שלווה גם אושר
כל שרק היה דרוש, קרן, שמש, בקר.
אני זוכר ימים יפים כשהייתי נער
בית הספר, לימודים, עומד לבד בשער,
וברקע הניגון בתקליט ינוע,
עד היום אותו זוכר, ומתמלא געגוע.
"בפרחים דבר אלי , אהוב ליבי צעיר "
כמה אושר לי גרם, אותו פסוק בשיר.
אני זוכר ימים יפים, לומד בירושלים.
שש שנים אותו מעיל, אותם הנעליים ,
לרפא את החולים לימד מורה חבר
והדמיון נדד להיא, את שמה כבר לא זוכר
קיץ פרח ו"ההיא" כל שהיה דרוש
להרגיש פתאום עשיר אפילו שאין גרוש.
אני זוכר ימים יפים, הייתי כבר לאיש.
כבר לא פוחד לא מהסס לחצות לבד כל כביש.
עול פרנסה וילדים, נותן הרבה כוחות.
הזמן עובר בלי להרגיש מלאנו הבטחות. .
כמה אושר לי גרם חיוך מהילדים.
כל זה היה בזמן רחוק, ימים כה אבודים.
אני רואה ימים יפים מתדפקים בשער.
עכשיו לא ילד לא צעיר, כבר זקן לא נער.
ונזכר ב "זכרונות " של ילדת בית ספר
לי כתבה לפני שנות אור, כשהחלפנו ספר.
"בשבתך בזקנתך עם אשתך הסבתא
זכור נא בילדותך , ליד מי ישבת "
ופתאום נזכר באמא, בספסל בקור,
ומתפלל לעוד שנים, בהם אוכל לזכור…..