מחברת השירים שלי

היא הייתה בת עשרים ושנה או שנתיים
עם חיוך מבויש נכנסה לאולם.
לידה אז ישב, הצטלבו העיניים
וליבם אז טופף באותו הסולם.

כמו ציפור צעירה שצימחה לה כנפיים
ומנסה לחקור את פלאי העולם ,
היא אליו עופפה כצמאה אל המים,
וחיפשה בליבו את הקן המושלם.

״אחריך צייצה , אטפס עד שמיים
ואתה לי תהיה האהוב מכולם
ויחד נצעד שלובי לב וידיים
רק תבטיח שלא תעזוב לעולם.״

עוד אמרה נתחתן ויהיה לנו בית
ויהיו בו פרחים וילדים בחצר
ונהיה בו שתולים כשורשי עץ הזית,
לעולם אהובי לא אלך לאחר.

שלך לעולם ,מבטו לה הבטיח,
אז ראה שהיא להמשך מחכה ,
את ידו על כתפה הוא מיהר להניח
יד טובה, מחבקת , אוהבת ,רכה.

וכך לעולם הם יצאו חבוקים
ורקמו לעתיד חלומות מתוקים .