מחברת השירים שלי

ביום הולדתי החמש ושישים,

חלפו מול פני, טיפוסי אנשים.
שדרכי בם צלבה מהגן לבגרות,
עם שמות משתנים, ממשה ועד רות.
וגם אם שכחתי את שמם המלא,
מבטם מול פני עוד מציץ ועולה .

יש אנשים עם מבט משתק,
מסתכלים הם עליך ואתה מתנתק,
שוכח מיד מה רצית לאמר,
וחוזר כמו שוטה על אותו הדבר.

יש שלהם המבט רק מאשים,
כשאתה מסתכל על אותם אנשים,
מתעורר בך צורך בטון מתנצל,
להוכיח תמיד שאתה לא עצל.

יש אנשים עם מבט מפוחד,
מחפשים בכל איש את הרב המיוחד,
שיושיט להם יד בימים הקרים,
וידליק להם אור בלילות סוערים.

יש אנשים עם מבט מרחם ,
ובפה שפותחים רק רוצים לנחם,
הצרות הם אומרים עוד יהיו מתוקות ,
בימים אחרים ,בשנים רחוקות.

יש אנשים עם מבט מתנשא,
לא חשוב מה תאמר או מה תעשה
יפסלו הם מיד בטון שאומר,
"אני החכם שיודע יותר " .

יש אנשים עם מבט מעודד,
סובלנים הם תמיד , לא רוצים לנדנד,
למילים הם יוסיפו חיוך מבדר,
כמו רומזים "אל תדאג , עוד הכל יסתדר".

ואני כל חיי, בכל בן ובכל בת,
חיפשתי תמיד את אותו המבט,
עם חיוך וכבוד ועידוד ותמיכה,
של רצון לשתף,בפירגון ושמחה,
שידע לקבל ברוח טובה,
ולתת ולתרום, לחברה, לסביבה.

זה בדיוק המבט הנשקף עד בלי די,
ועולה מפניהם של אשתי וילדיי.