מתוך נבכי הזיכרון
תמונה עולה מתוך ארון,
אני עומד לי על הגג
סוקר את כל הכוונים,
ילדה קטנה , יפת פנים,
צועדת בשמלה של חג,
לבית הספר ״עין גנים״,
ילדה קטנה עם פני מלאך,
צועדת לבדה בשביל,
ועל גבה הדק, הרך,
ילקוט ענק ,משקל מכיל.
התיק כבד, גדול ,מעיק,
אך לה נדמה, זה לא מזיק,
צועדת היא בגו זקוף,
״חזק אני״ מתריס הגוף.
ליבי נצבט אז ברננה,
ופי לחש בקול נדהם,
כיצד ילדה כל כך קטנה,
סוחבת כך את העולם ?
איך על כתפיים כה קטנות,
נושאת משא של אתונות ?
וכך בגו זקוף ,ישר,
כמו מכריזה מול העולם,
״אם רק ארצה ,הכל אפשר״
כך היא אומרת לכולם.
עברו שנים , חלפו עונות,
והילדה כבר לא קטנה,
אך עד היום ,בזיכרונות,
עולה בי שוב אותה תמונה.
כעת, בשמונה ועשרים,
נצבט הלב שוב ברננה,
אותה ילדה, טיפסה הרים,
דילגה שיאים בלי המתנה,
והיא יפה ונבונה,
בטוחה בלב וברצונה,
ולצידה אהוב ליבה,
מושיט לה יד של אהבה,
יחדיו לטופ הם מטפסים,
בשכל רב ובלי ניסים.
וכך בשמונה ועשרים,
לך נאחל בתור הורים,
אל מול רכבת ההרים
והחיים הסוערים,
שאת ובועז היקרים,
תזכו להיות מאושרים,
תמיד , עד מאה ועשרים !!!
אוהבים, אבא ואמא.